בעוד שבמאה ה־19 היה הכאב אחד מסימניה המובילים של ההיסטריה, הרי שבמהלך המאה ה־20 הוא נדחק מן השיח הפסיכואנליטי והפסיכיאטרי והועבר אל תסמונות סומטיות כגון פיברומיאלגיה ותסמונות כאב כרוני אחרות. בהרצאה אראה כי הכאב הגופני–נפשי והקונברסיה אינם תופעות נפרדות, וכי ניסיון ההפרדה ביניהם משקף עמדה מתגוננת מפני המשמעויות הסימבוליות, הגופניות והארוטיות הכרוכות בכאב.
אציג את גלגוליו ההיסטוריים של הכאב במערכות האבחנתיות השונות — מן ההיסטריה אל הפסיכוסומטיקה ומשם אל תסמונות הכאב המודרניות — ואדגים כיצד גלגולים אלו משקפים את הדרכים שבהן התרבות מתייחסת אל הגוף החי, הסובל והכואב, ואל משטורו דרך מנגנונים תרבותיים־שפתיים.
בהרצאה אציע למקם את הכאב בתוך אזורי ההפקר הנפשיים־גופניים: מרחבי גבול שבהם החוויה אינה מתמקמת לא כשפה רגשית ולא כתופעה סומטית טהורה. הכאב מופיע לעיתים כסימן סמלי הנושא משמעות מודחקת; לעיתים כסימפטום מחזיק המארגן את המצוקה ומעניק לה צורה נסבלת; ולעיתים כשייר עודף שחוזר ומבקע את גבולות הסמלי.
באמצעות דוגמאות קליניות וספרותיות אראה כיצד הכאב נע בין תחושה לרגש, וכיצד באזורי הביניים הללו מתגלים יחסי הגומלין העמוקים בין גוף, נפש ותרבות.
ד"ר יפתח בירן, פסיכיאטר, נוירולוג, נוירולוג התנהגותי ופסיכואנליטיקאי. מנהל מחלקת טיפול יום נוירופסיכיאטרי במערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי תל אביב על שם סוראסקי. עורך בעיתון Neuropsychoanalysis
